בשנת 1968 כתב בוריס קוצ'ובייבסקי, מהנדס יהודי צעיר מקייב, מכתב גלוי למנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב. המכתב כלל משפט שהפך לקריאת קרב של דור שלם:
"אני יהודי. אני רוצה לחיות בישראל".
במאי 1969 נידון קוצ'ובייבסקי לשלוש שנות מאסר במחנה עבודה בעוון "השמצת המציאות הסובייטית".
ההיסטוריה הוסיפה תפנית מרה: משפטו התקיים באותו אולם בית המשפט שבו עמד מנדל בייליס לדין ב-1913, בפרשת עלילת הדם הידועה לשמצה. שני יהודים, שני משפטי ראווה, אולם אחד, שחצי מאה מפריד ביניהם.
קוצ'ובייבסקי שרד, ובשנת 1972 הגיע לישראל, שם נודע בשם ברוך אשי.
אומץ לבו סייע להצית את התנועה הבינלאומית למען יהדות ברית המועצות.
"אני יהודי. אני רוצה לחיות בישראל".
מאת בוריס קוצ'ובייבסקי ז"ל
אל: המזכיר הכללי של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ברז'נייב
המזכיר הראשון של הוועד המרכזי (של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה) – שלסט
העתק אל: החוקר בפרקליטות מחוז שבצ'נקו בעיר קייב – וו. וו. דורושנקו
מאת: הנאשם בהשמצת המציאות הסובייטית – ב. ל. קוצ'ובייבסקי, יהודי
אני יהודי. אני רוצה לחיות במדינה היהודית. זוהי זכותי, בדיוק כפי שזוהי זכותו של אוקראיני לחיות באוקראינה, זכותו של רוסי לחיות ברוסיה, זכותו של גאורגי לחיות בגאורגיה.
אני רוצה לחיות בישראל.
זהו חלומי, זוהי מטרת חיי, ולא רק חיי אלא גם חיי מאות הדורות שקדמו לי, אבותיי שגורשו מארצם.
אני רוצה שילדיי ילמדו בבית ספר בשפה העברית.
אני רוצה לקרוא עיתונים יהודיים, אני רוצה לבקר בתיאטרון יהודי. מה רע בכך? מה פשעי? רוב קרובי משפחתי נורו בידי הפשיסטים. אבי נספה והוריו נרצחו. אילו היו בחיים כעת, הם היו עומדים לצדי: תנו לי ללכת!
פניתי פעמים רבות בבקשה זו לרשויות שונות, והשגתי רק את זאת: פיטורים ממקום עבודתי, גירוש אשתי ממוסד הלימודים שלה, ולסיום הכול – האשמה פלילית בהשמצת המציאות הסובייטית. מהי ההשמצה הזו? האם זו השמצה שבמדינה הסובייטית רבת הלאומים, רק העם היהודי אינו יכול לחנך את ילדיו בבתי ספר יהודיים? האם זו השמצה שאין תיאטרון יהודי בברית המועצות? האם זו השמצה שאין עיתונים יהודיים בברית המועצות? אגב, איש אינו מכחיש זאת. אולי זו השמצה שמזה למעלה משנה אינני מצליח לקבל אשרת יציאה לישראל? או שמא זו השמצה שאיש אינו רוצה לדבר איתי, שאין למי להתלונן? איש אינו מגיב. אך גם זה אינו לב העניין. אינני רוצה להיות מעורב בענייני הלאום של מדינה שבה אני רואה את עצמי זר. אני רוצה לעזוב את המקום הזה. אני רוצה לחיות בישראל. משאלתי אינה סותרת את החוק הסובייטי.
ברשותי תצהיר הזמנה מקרובי משפחתי; כל הנהלים קוימו. האם בשל כך אתם פותחים נגדי תיק פלילי?
האם בשל כך נערך חיפוש בביתי?
אינני מבקש רחמים. הקשיבו לקול ההיגיון:
תנו לי ללכת!
כל עוד אני חי, כל עוד אני מסוגל להרגיש, אקדיש את כל כוחותיי להשגת אשרת יציאה לישראל. ואפילו אם תמצאו לנכון להרשיע אותי על כך – בכל זאת, אם אזכה לשחרור, אהיה מוכן אז לצעוד ברגל אל ארץ אבותיי.
בוריס קוצ'ובייבסקי
28 בנובמבר 1968
